יחס מערך התביעה לראיית הדנ"א במשפט הפלילי, לאור ההתפתחויות המדעיות, הטכנולוגיות והמשפטיות של הראייה/ אתי בוחניק, רוני גפני ואבי דומב
בשנים האחרונות, מערכת אכיפת החוק עושה שימוש נרחב בדנ"א פורנזי, במסגרת החקירה הפלילית. מחקרים רבים דנו בהתפתחות המדעית והטכנולוגית של ראיית הדנ"א, שהובילה להגדלת סיכוי גילוי העבריין מחד ומאידך, העלתה חשש גדול להימצאות מקרית של דנ"א בזירת עבירה ומכאן, ולחשש להפללת אדם בקלות רבה יותר. חשש זה, הוביל לכך שכיום השאלה העיקרית שעולה בבתי המשפט ואף, אצל מערך התביעה בבואם להחליט על הגשת כתב אישום בתיקים בהם קיים פרופיל דנ"א, אינה נוגעת למהות הפרופיל או להתאמה לחשוד, אלא לשאלה כיצד הגיע הדנ"א שנמצא למוצג או לזירת העבירה.
למרות האמור, חוקרים הקדישו תשומת לב מועטה לשאלה, האם ההתפתחות המדעית והטכנולוגית של בדיקות הדנ"א שהגדילה את הסיכוי לגילוי העבריין, פגעה במעמד הראייה. הראייה שנחשבה בתחילתה לראשונה במעלה ועוצמתית, כעת מעלה חשש להפללת אדם בקלות רבה יותר. מטרת המחקר הנוכחי לבחון האם חשש זה, השפיע על תהליך קבלת ההחלטות של מערך התביעה, להגיש כתב אישום או לא, בתיקים בהם קיימת ראיית הדנ"א. זאת, באמצעות מחקר משולב: אמפירי, הבוחן האם יש הבדלים כמותיים לאורך השנים בכמות הגשת כתבי אישום, בתיקים בהם קיים פרופיל דנ"א גלוי. כמו כן, המחקר הכמותי בוחן האם קיים הבדל בשיקולי מערך התביעה בהחלטה, האם להגיש כתב אישום או לא, בין תיקים בהם ראיית הדנ"א הופקה מסוגי דגימות וחפצים שונים. המחקר האיכותני סוקר את יחס בתי המשפט לראיית הדנ"א לאור התפתחויות הראייה וכן, את הקשר בין היחס של בתי המשפט לבין, תהליך קבלת ההחלטות בקרב מערך התביעה.
הממצאים המשולבים הצביעו כי קיים קשר בין ההתפתחויות הטכנולוגיות, המדעיות והשינויים המשפטיים ביחס לראייה, לבין שיקולי התובע, בקבלת ההחלטה באם להגיש כתב אישום או לא. הממצאים מצביעים גם כן, שקיים הבדל ביחס של מערך התביעה והמשפט לראיית הדנ"א, כשזו מופקת מסוגי דגימות וחפצים שונים. למיטב ידיעתי, זהו מחקר הראשון בו משולבות שיטות מחקר שונות וכן, שימוש בנתונים סטטיסטים נרחבים, לשם הבנת עמדות מערך התביעה לראיית הדנ"א לאור ההתפתחויות השונות שבה. אחת המסקנות של המחקר היא שיש לערוך מחקרי המשך, כדי להמשיך ולבחון את עמדת מערך התביעה לראיית הדנ"א ותרומתה בהליך הפלילי.
DVI Identification, Prof. Avi Domb:
In the late 19th century the first forensic method, fingerprints, was introduced into Disaster Victim Identification (DVI) efforts. Slowly, additional forensic procedures have been developed and applied. A relatively recent example is DNA, starting on a widespread basis in the 1990s. Since the 1980s DVI responsibilities in most countries have shifted from military units to civilian authorities. These developments have posed three-fold challenges for today’s responders. New technologies have to be incorporated into DVI both in the field and in the laboratory; working procedures appropriate to civilianization have to be worked out; and, the forensic approach has to be integrated into overall police DVI protocol. This research project examines responses to these challenges, both successful and unsuccessful, and suggests possibilities for improvements.
This work is in collaboration with Dr Jay Levinson.
אילו גורמים משפיעים על נכונות שוטרים להעניק לאזרח יחס "הוגן"?
ממצאים מסקר במשטרת ישראל- ד"ר טל יונתן-זמיר, ד"ר עמיקם הרפז
ישנה הכרה רחבה כיום (בקרב חוקרים ואנשי שטח כאחד) כי נכון וראוי ששוטרים בחברות דמוקרטיות יעניקו לאזרחים עמם הם באים במגע יחס "הוגן" ("procedural justice") – כזה שהנו מנומס ומכבד, ניטראלי ושקוף, מאפשר לאזרח להשתתף בתהליך ע"י הבעת עמדותיו ורצונותיו, ומפגין דאגה אמתית לשלומו ולרווחתו של האזרח והציבור בכלל. אם כך, מתעוררת השאלה כיצד ניתן לעודד שוטרים לנהוג באזרחים באופן שכזה? חוקרי שיטור ניסו להיענות לאתגר בשלוש דרכים מרכזיות: (1) זיהוי הגורמים ברמת הסיטואציה שתורמים להתנהגות משטרתית "הוגנת", (2) הכשרת שוטרים לנהוג באזרחים באופן "הוגן", ולסיום, (3) קבוצת מחקרים קטנה ניסתה לזהות את העמדות ותפיסות העולם של השוטרים שעומדות בבסיסן של עמדות חיוביות כלפי טיפול משטרתי "הוגן". כידוע, עבודת המשטרה כוללת מקום רב לשיקול דעת, ולכן בעת קבלת החלטות (בעיקר כאילו שאינן מוכתבות באופן מובהק ע"י החוק או נהלים פורמאליים), צפויה להיות השפעה משמעותית לעמדות/העדפות של השוטר. מחקרים אילו זיהו קשרים
חשובים, אך התמונה שהצטיירה הייתה חלקית, שכן מחקרים אילו לא צמחו ממסגרת רעיונית עקבית – מחקרים שונים התייחסו לגורמים שונים ובאופן לא עקבי. במחקר הנוכחי אנו מציעים מסגרת תיאורטית כוללת שמתבססת על ספרות השיטור הרחבה יותר. אנו מתמקדים שלוש מערכות יחסים מרכזיות בחייו המקצועיים של השוטר, שעשויות להשפיע על נכונותו להעניק לאזרחים יחס משטרתי "הוגן": עם הממונים עליו, עם סמכותו, ועם הציבור. באופן יותר ספציפי, אנו בוחנים כיצד הוגנות פנים- ארגונית (יחס "הוגן" מצד הממונים), "לגיטימיות עצמית" (אמונה בצידוק המוסרי של עבודת המשטרה), ותפיסות
לגבי מידת התמיכה לה זוכה המשטרה מהציבור, משפיעים על המידה בה שוטרי משטרת ישראל תומכים ונכונים להעניק לאזרחים יחס "הוגן". סקר שבוצע בקרב כ- 500 שוטרי שטח ב- 15 תחנות משטרה ברחבי הארץ מעלה כי ארבעה גורמים מנבאים באופן חיובי ומובהק את נכונות השוטר להעניק לאזרחים יחס "הוגן": מידת התמיכה לה זוכה המשטרה מהציבור (בעיניו), מידת הלגיטימיות העצמית שלו, שנות הוותק, והיותו בן מיעוטים (ערבי/דרוזי). באופן מפתיע, הוגנות פנים-ארגונית לא הראתה השפעה מובהקת במודל. במחקר זה למעשה קשרנו יחד את הממצאים המועטים ממחקרים קודמים בנושא, אבל גם ניסינו לחשוב באופן רחב יותר על הגורמים שעשויים, לאור הספרות, להשפיע על נכונות שוטרים לנהוג באזרחים באופן "הוגן". למיטב ידיעתנו זהו המחקר הראשון בו כל הגורמים הללו מובאים יחד במטרה לנבא את עמדות השוטרים בנושא, כל זאת במטרה לנסות ולענות על השאלה הרחבה יותר- "כיצד ניתן לעודד יותר הוגנות בשיטור?" אחת המסקנות החשובות מהמחקר היא כי יש צורך להמשיך ולבחון את הקשר בין עמדות שוטרים כלפי התנהגות "הוגנת" להתנהגותם בפועל. מאמר המתבסס על מחקר זה נמצא כעת בשיפוט בכתב העת: Criminal Justice and Behavior. פרויקט "PRIME": פרופיל פיגועי הדריסה בישראל, 2000-2016
פרויקט פריים מציג תוצאות ביחס לפרופיל פיגועי הדריסה שבוצעו בידי מפגעים בודדים בישראל. הפרויקט, הממומן במסגרת תכנית FP7 של האיחוד האירופי ומרכז חוקרים מחמש אוניברסיטאות במדינות שונות, עוסק בכל שלבי הפעילות של טרוריסטים בודדים: מתהליך הרדיקליזציה ועד ההוצאה לפועל של הפיגוע עצמו.
החוקרים הראשיים הינם פרופ' באדי חסייסי וד"ר סיימון פרי, מנהלת המחקר היא ד"ר גלי פרי, וגב' מיכל שטרנפלד מרכזת את איסוף המידע. במסגרת הפרויקט עוסקים החוקרים מהמכון לקרימינולוגיה במיפוי וניתוח של אוכלוסיית פיגועי הדריסה והדקירה בישראל בשנים 2000-2016. נתוני המחקר משלבים לראשונה מידע מסווג שמקורו בתיקי הפיגוע במשרד הביטחון, יחד עם נתוני תקשורת, פסקי דין ורשתות חברתיות. עד כה נאסף מידע בנוגע ל-62 פיגועי דריסה ולמעלה מ-85 פיגועי דקירה, ועל בסיסו נבנה תסריט המציג את מהלך הפיגוע. הממצאים מצביעים על העדר פרופיל של מפגעים בודדים, למעט מאפיינים כגון מגדר ודת. בניגוד לתפיסות רווחות, מרבית המפגעים באו ממעמד סוציו-אקונומי יציב, היו מועסקים, בעלי קשרי משפחה ולעיתים קרובות הורים לילדים, ורק מעטים מהם סבלו מבעיות נפשיות טרם הפיגוע. ממצא מעניין הנוגע לפרופיל המפגע קשור להיסטוריה של מעורבות פלילית וביטחונית: לא די בכך שלמעלה מרבע מהמפגעים (25.80%) נעצרו ונכלאו בעבר, מבחנים סטטיסטיים הצביעו על כך שפיגועים שבוצעו בידי בעלי עבר הפלילי הובילו ליותר נפגעים ויותר הרוגים מאשר אלו שבוצעו בידי מפגעים ללא עבר פלילי.
לצד פרופיל למפגע הבודד עצמו, עולים ממצאים משמעותיים בנוגע למהלך הפיגוע. הממצא המשמעותי הראשון נוגע למיקום הפיגוע: מרבית פיגועי הדריסה בישראל התרחשו קרוב למקום מגורי המפגע – עד 5 ק"מ מביתו, ו/או במקום המוכר למפגע משגרת יומו. מיקום הפיגוע הושפע מיכולתו של המפגע להיכנס ולצאת משטחי ישראל; מפגעים בעלי דוקומנטציה רלוונטית ויכולת להיכנס מהשטחים לישראל הובילו בדרך כלל לפיגועים עם מספר גבוה יותר של נפגעים. ממצא שני קשור להתרעה המוקדמת על אודות הפיגוע: ב-41.1% מפיגועי הדריסה קיימת אינדיקציה להתרעה מוקדמת כלשהי שסיפק המפגע. דוגמאות להתרעות היו למשל הצהרות כתובות או בעל פה בפני משפחה או חברים קרובים, או לפחות אדם קרוב אחד שהיה שותף לתכנית הפיגוע. במובן זה, כמו גם ביחס לפרופיל המשפחתי והחברתי של מרבית המפגעים, נראה כי דמות המפגע הבודד כפי שנשקפה לעיתים קרובות מן הספרות רחוקה מן הדמות העולה מממצאי המחקר: מבצעי פיגועי הדריסה היו מעורבים היטב בחברה, אנשי משפחה, ושיתפו חברים וקרובים בנוגע לעמדותיהם ותכניותיהם. בשלב הבא, ניתוח הנתונים של פיגועי הדקירה יאפשר הבנה מלאה יותר של מהלך הפיגוע של מפגעים בודדים ופרופיל המפגעים עצמם. ממצאי המחקר הוצגו בפני קבוצת מפקדי משטרות אמריקאים ממסצ'וסט אשר הובאו לארץ ע"י ה- ADL. מפקדי המשטרות הדגישו שממצאי המחקר נותנים להם כלים נוספים להתמודד עם בעיית המפגעים הבודדים וכי ישמחו לקבל את ממצאי המחקר הסופיים.
מצלמות הגוף המשטרתיות, ד"ר ברק אריאל
מחקריו של ד"ר אריאל בתחום מצלמות הגוף המשטרתיות ממשיכות לקבל הכרה בינלאומית. הנשיא אובמה למשל, איזכר את עבודתו של ד"ר אריאל במאמר שכתב בכתב העת המוביל Harvard Law Review, שבו סקר הנשיא את מעורבותו בשמונה השנים האחרונות ברפורמה של המשפט הפלילי בארה"ב. משקל רב ניתן במאמרו של הנשיא למחקריו של ד"ר אריאל, באומרו:
"My Administration has invested millions of dollars in not only deploying thousands of body-worn cameras to our law enforcement officers, but also promoting research and education so we can identify and scale the programs and policies that best enable our law enforcement officers to serve their communities and promote public safety".
המאמר המצוטט בחן את השפעת השימוש במצלמות גוף הנישאות על ידי שוטרים, אשר מתעדות את המפגשים בין המשטרה לאזרחים. הנשיא אובמה ציטט מאמר אחד מתוך סדרה של ניסויים ברחבי העולם, אשר הראו כי: (א) פחות דברים רעים קורים במשמרות שבהן שוטרים עושים שימוש במצלמות גוף, בהשוואה למשמרות שבהן לא עושים שימוש במצלמות גוף - למשל עד כ- 50% פחות אירועים של שימוש בכוח על ידי המשטרה; (ב) אם המשטרה לא תפעיל את המצלמות כנדרש (למשל מתן שיקול דעת לשוטר מתי וכיצד להפעיל את המצלמה), השוטרים עשויים להיות מותקפים לעתים קרובות יותר, מאשר במשמרות בלי המצלמות; (ג) ברגע שהמשטרה מתחילה להשתמש במצלמות גוף, שיעור התלונות נגד שוטרים יורד ממוצע של מעל 90%. המחקרים הללו בחנו את פעילותם של 1,800 שוטרים בשבע משטרות בעולם.
המחקר שהנשיא לשעבר ברק אובמה ציטט הורד מאתר כתב-העת על ידי קוראים מעל 30,000 פעמים בשנתיים מאז שהמאמר פורסם בכתב העת Journal of Quantitative Criminology, ושני מאמריו האחרים של ד"ר אריאל בתחום מצלמות הגוף מדורגים #1 ו- #3 לשנת 2016 בהוצאת Sage, אשר מפרסמת 59 כתבי עת בקרימינולוגיה.
קישור למאמרו של הנשיא לשעבר ברק אובמה:
https://harvardlawreview.org/2017/01/the-presidents-role-in-advancing-cr...
זיהוי נהגים מסוכנים בעזרת דיווחים למוקד 100 של המשטרה, פרופ' שמחה לנדאו, מורן מתן, אור חייט, מרק אוסטרובסקי
השערת המחקר היא שדיווחים המגיעים למוקד בדבר נהיגה מסוכנת מהווים מקור מידע אמין בדבר נהיגה מסוכנת. שאלות המחקר היא האם יש קשר בין תוכן השיחות שהתקבלו למוקד לבין מספר הרשעות תנועה או לתאונות דרכים עם פצועים או הרוגים. הבסיס התאורטי למחקר הוא שהתנהגות מסוכנת בכביש היא התנהגות קבועה שאפשר לזהות אותה על ידי שימוש במידע הנובע ממספר רב של מתקשרים שונים ובלתי תלויים זה בזה. מוקאס (2003), הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים(2008), א. דגני, ר. דגני, (2007), סמירה (2012), בן-ארי (2008), צאיג (2008), יחיאל (2008), בר-און (2010) מצאו כולם הקשרים שונים של התנהגות קבועה וסגנון אישיות הקשורים לנהיגה מסוכנת או למעורבות בתאונות דרכים. לוי (2008) מראה ששימוש במספר רב אנשים בעלי דעות שונות, ללא תלות בין האנשים השותפים להערכה, לחיזוי או לכל קבלת החלטה אחרת ואיסוף וצבירה של כלל הערכות, יכול להביא להערכות וחיזוי של תכונות והתנהגויות שונות.
ממצא המחקר העיקרי הוא ש 65.61% מהשיחות הן בעלות קשר מובהק, או מובהק שולי, לתאונות או הרשעות תנועה. המסקנות העיקרית הן שהדיווחים אשר מגיעים למוקד אכן יכולים לשמש את מוקד המשטרה לייעול האכיפה והמוקד יכול לסייע לפעולת המשטרה בכלל.
קבוצת המדגם של המחקר היא שיחות שהגיעו למוקד 100 במהלך שנת 2010 ,בדבר נהיגה מסוכנת שדווחה על ידי אזרחים. תועדו 1,145 ובוצע ניתוח סטטיסטי לפי זמן, מקום, התנהגות מדווחת, לוחית זיהוי והנתונים הדמוגרפיים של בעל הרכב.