קרימינולוגיה הוגדרה כדיסציפלינה אקדמית בישראל בסוף שנות ה- 50 של המאה הקודמת, עם הקמת המכון לקרימינולוגיה בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים.

מייסד המכון היה פרופ' ישראל דרפקין, אשר מונה על ידי האו"ם לתפקיד מומחה מינהלי בסיוע טכני ללימודים ושירותים קרימינולוגיים בישראל. דרפקין היה זה שהביא למדינת ישראל את הגישה הרווחת באותם זמנים, אשר ראתה את הקרימינולוגיה כטכניקה המתיימרת לסייע לרשויות לטפל, להעניש ולהתמודד עם עברייני משמעת. גישה זו הדגישה את השימוש בידע לצורך עיצוב והפעלה של מנגנון השליטה החברתית. הקריירה האקדמית והמעשית של דרפקין בצ'ילה נתנה ביטוי להשקפה זו, באמצעות שילובם של שני מיזמים שנוצרו והתמסדו במהלך המחצית הראשונה של המאה ה- 20: ה"פרויקט הממשלתי" (Garland, 1994:18), אשר ביקש למצוא דרכים לשלוט בפשע ובעבריינים על-ידי חיזוק יעילותם של מוסדות אכיפת החוק וה- "(Lombrosian Project (IBID". הגישה הייתה להפריד בין האינדיבידואל פורע החוק והאזרח שומר החוק, תוך פיתוח גישה ממוקדת- אטיולוגית, וחקירת המניעים לביצוע פשעים בקרב אנשים מסוימים.

לאחר תקופת התמחות במודל האיטלקי כאנתרופולוג פלילי, החל דרפקין את עיסוקו בחקר אנשים שבשוליים החברתיים והפיזיים באמצעות חקר המצורעים ב"אי הפסחא" (Easter Island) בתחילת שנות השלושים של המאה ה- 20. לאחר צעד ראשון זה הוא פנה לחקור, להגדיר ולקטלג טיפולים פיזיים של תושבי האי. לאחר מכן הוא חקר פושעים בבידוד בבתי כלא בצ'ילה, בחיפוש אחר מאפיינים פיזיים ופסיכולוגים (Drapkin, 1979:10).

בשנת 1936 דרפקין מונה לראש המכון החדש לקרימינולוגיה אשר היה ממוקם בתוך בית הכלא של סנטיאגו בצ'ילה. במכון, הוא יישם את האנתרופולוגיה הפלילית שפיתח: מצד אחד הוא היה אחראי על הבדיקה האנתרופולוגית פיזית של האסירים ומצד שני הוא היה צריך לדווח למשרד המשפטים על כל הפרת משמעת, מקרים של התנהגות הומוסקסואלית שעשויה להתגלות בידי הסוהרים, או מקרים בהם היו ספקות לגבי האיזון המנטלי של אסיר זה או אחר (Drapkin, 1979:11). בנוסף, המכון הציע קורסים לקצינים בכירים במשטרה הצ'יליאנית כחלק מהכשרתם המקצועית.

דרפקין הציג למכון לקרימינולוגיה של האוניברסיטה העברית תמהיל של פרקטיקה ואנתרופולוגיה בחקירה ועיצב במהלך השנים הראשונות את פעולותיו האקדמיות והציבוריות של המכון. הוא ראה במכון לקרימינולוגיה מנגנון מוביל לעורר מודעות ציבורית לבעיות פשיעה ועבריינות, למחקר מדעי לבירור הסיבות לפשיעה וליידע את הרשויות על דרכים יעילות לשליטה בפשע. אכן, גישה זו כיוונה את מסגרת המחקר של המכון, את ההתמקדות בתחומים מהותיים, ופעילויות אקדמיות אחרות.

במהלך שנותיו הראשונות, הציע המכון קורסים בקרימינולוגיה תיאורטית וקלינית, פתולוגיה חברתית ופסיכיאטריה פורנזית, אשר הועברו על-ידי חוקרים המתמחים בלימודי משפטים, חינוך מיוחד ופסיכיאטריה. סטודנטים שלמדו בקורסים אלו וקיבלו תעודה בלימודי קרימינולוגיה, כיהנו כשופטים, עורכי דין, קציני מבחן ועובדים סוציאליים. בוגרי המכון הוכשרו בהתמחותם במכון  לשם "זיהוי מוטיבציות של עבריינים, מניעת הישנות של מקרי פשע וזיהוי התנהגות סוטה פוטנציאלית" (Drapkin 1979: 27).

במשך מספר שנים, המכון בשיתוף פעולה עם משטרת ישראל הפעיל מעבדה פלילית, בה חברי צוות יכלו לבצע מגוון בדיקות של חומרי ראיות על מנת להגיע ל"מסקנות מדעיות תקפות" (Drapkin, 1979: 23). בנוסף לכך, הוקמה מעבדה פסיכולוגית בה העריכו מאפיינים של פושעים באמצעות מבחנים פסיכולוגיים.