פרופ' לסלי סבה, שהלך לעולמו בשנת 2022, היה פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים, בה החל ללמד בשנת 1976. לסלי כיהן כראש המכון לקרימינולוגיה בו מילא תפקידים רבים ואף שימש כיו"ר האגודה הישראלית לקרימינולוגיה.

לסלי נחשב כאחת מהאבות המייסדים של ענף הויקטימולוגיה, ואחד מבכירי החוקרים בתחומי הפנולוגיה, זכויות האדם וסוציולוגיה של המשפט הפלילי והמשפט הבינלאומי. כמו הגיוון בתחומי המחקר לסלי שילב מתודות של מחקר משפטי נורמטיבי, דוקטרינרי והשוואתי, כמו גם ניתוחים קרימינולוגיים תיאורטיים ואמפיריים במתודות מגוונות.

לסלי קיבל את תארי המוסמך שלו באוניברסיטאות אוקספורד (1964) ולונדון (LSE) (1966) ואת הדוקטורט במכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית (1976). במהלך הקריירה שלו לסלי כיהן כמרצה אורח, בין היתר, באוניברסיטת הרווארד, קיימברידג' וקולומביה ובמוסדות בעלי שם נוספים.

עבודת הדוקטורט שלו נסבה על "החנינה האישית והכללית – היבטים משפטיים ופנולוגיים". העבודה, שפירותיה זכו בפרס ע"ש פנחס רוזן (1977), צוטטו מאז פעמים רבות בפסיקת בית המשפט העליון. עבודה זו היוותה את המסד התיאורטי המחקרי הראשוני לחקר החנינה במשפט השוואתי והיא עודנה מהווה מקור חשוב להבנת שיקול הדעת של הסמכות החוננת וההיבטים ההיסטוריים, האידיאולוגיים, האמפיריים והמשפטיים של הנושא. במסגרת זו לסלי תרם תרומה חשובה להבנה מדוע מוסד החנינה עודנו נהנה מתמיכה בשיטות משפט שונות גם בעולם דמוקרטי המדגיש ערכים של שלטון החוק ושיקול דעת מוגדר. עבודה זו גם הראתה את המגבלות של מוסד החנינה במניעת עבריינות חוזרת.

 מחקרים נוספים של לסלי עסקו בנושא היסודי של הערכת חומרת עבירות ועונשים. במסגרת זו לסלי עסק בפיתוח של סולם אמפירי המבוסס על עמדות ביחס להערכת חומרתן היחסית של עבירות ובחן את האופן בו עונשים נתפסים בידי אוכלוסיות שונות ושחקנים במערכת אכיפת החוק ביחס לדרכי ענישה שונות. עבודות אלו הראו כי הערכת חומרת עבירות ועונשים היא משימה מורכבת הפועלת לעיתים בניגוד לאינטואיציה הראשונית ותלויה במידת ההיכרות עם מערכת אכיפת החוק. בהמשך, לסלי הקדיש תשומת לב מחקרית לעולם הכליאה, בדגש על כליאה במצבי קיצון של בידוד, והערכת היעילות של חלופות לכליאה ואף שימוש בהקלה בענישה לצרכי הרתעה כמו גם לשאלת היעילות והצדק בהפעלת עונש מוות.

לסלי היה מחלוצי וחשובי החוקרים בויקטימולוגיה. בשנת 1996 הוא פרסם ספר יסוד חלוצי בתחום השם במוקד תשומת הלב את "הצד שלישי" של קורבנות העבירה  (“Third Parties”: Victims and the Criminal Justice System). הספר ניתח את שפע הרפורמות העוסקות בנפגעי עבירה מאז שנות ה-80, הבסיס התיאורטי שלהן, והזיקות בינן לאידאולוגיות ודוקטרינות אחרות במערכת אכיפת החוק והציע קריטריונים להערכת הצלחתן רפורמות אלו. בהמשך, במאמר מרכזי נוסף לסלי הצביע על מעבר מאינדיבידאוליזציה של העבריין לאינדיבידואליזציה של הקרבן בערכת אכיפת החוק ועמד על ההשלכות והרפורמות הנדרשות במשפט הפלילי ובגזירת הדין לצורך קידום מעמדם של נפגעי עבירה.  בשנת 1998 לסלי ערך במשותף ספר נוסף שהתמקד בזכויות ילדים (Children’s Rights and Traditional Values) בו הוא בחן את ההשפעה של הכרה בזכויות ילדים בהתחשב בתפיסות דתיות, תרבותיות ואתניות. השפעתו הרבה של לסלי בתחום זה באה לידי ביטוי בהיותו העורך המייסד של כתב עת מרכזי בויקטימולוגיה: International Review of Victimology, וכיהן כחבר מערכת בכתבי עת מובילים בעולם הקרימינולוגי כדוגמת  , Journal of Quantitative Criminology, Interdisciplinary Review of Children’s Rights, Journal of Criminal Law and Criminology.

סקרנותו האינטלקטואלית יוצאת הדופן של לסלי הייתה שזורה ברגישות עמוקה לחוויות החיים של האנשים שעמדו במוקד מחקריו. הוא לא הסתפק בהבנה תיאורטית של המערכות והמוסדות אותם חקר, אלא ביקש להבין לעומק את המציאות היומיומית של אלו הכפופים להם - בין אם היו אלה נפגעי עבירה, אסירים, או אוכלוסיות בסיכון. גישתו הייחודית, ששילבה מצוינות אקדמית עם אמפתיה אנושית עמוקה, היא שהעניקה למחקריו עומק והשפעה יוצאי הדופן.

לסלי לא היה רק איש תיאוריה אלא גם איש מעשה. הוא פעל למען זכויות אדם, בזיקה לארגונים כמו הרשות לשיקום האסיר והאגודה לזכויות האזרח בהם פעל לקידום זכויות אדם בדגש על אוכלוסיות מוחלשות כמו אסירים, מבקשי מקלט, ובני מיעוטים. הכתיבה שלו התפרסה אף לכתיבה בבמות ישראליות, לרבות בעיתונות, כמו גם בדיונים בוועדות הכנסת בנושאים הקשורים לקרימינולוגיה וזכויות אדם.

בצד ההערכה המקצועית הרבה לה זכה, לסלי היה מופת לאדם צנוע ונעים הליכות שהיה אהוב על כל מכריו. גם לאחר פרישתו, לסלי המשיך לחקור, להיות שותף לעריכה ושיפוט אקדמיים ולהנחות תלמידי מחקר, עד רגעיו האחרונים. פטירתו של לסלי היא אבידה שאין לה תמורה. דמותו הייחודית תחסר רבות לאנשי המכון לקרימינולוגיה ולאקדמיה הישראלית בכלל.